פסק-דין בתיק ע"פ 398/04

השופט א' א' לוי:

1.        בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט י' אלון), הרשיע את המערער בביצוען של שתי עבירות: הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונהיגה תחת השפעת סם מסוכן, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה ותקנה 69(ב)(ג) לתקנות התעבורה. בהמשך, גזר בית המשפט למערער 21 חודשי מאסר, 6 חודשים מאסר על-תנאי, והוא נפסל מלנהוג ברכב מנועי לתקופה של 7 שנים מיום גזר-הדין, ה' בכסלו תשס"ד (30 בנובמבר 2003).

           כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שני ערעורים. באחד (ע"פ 7237/04) משיג המערער על הרשעתו, ולחלופין, מופנה הערעור כנגד חומרת העונש. בערעור האחר (398/04) עותרת המדינה (להלן: המשיבה) להחמיר בעונש אשר נגזר למערער.

2.        תמציתן של העובדות אשר נטענו בכתב-האישום היא זו: בתאריך 1.4.01, בשעת בוקר מוקדמת (04.00), שב המערער המתגורר באשקלון מבילוי בתל-אביב, כשהוא נוהג ברכב פרטי ועמו שלושה מחבריו. אותה שעה חנתה בשולי הכורכר שלצד הדרך ובכיוון נסיעת המערער, משאית שאורותיה הבהבו. מסיבה כלשהי סטה רכבו של המערער מנתיב נסיעתו, והתנגש עם חזיתו בחלק האחורי של המשאית. כתוצאה מכך נהרגה הנוסעת שישבה לצד המערער, ליאת חידווי ז"ל (להלן: "המנוחה"), ויתר נוסעי הרכב, ובהם המערער, נחבלו חבלות של ממש.

           על פי גרסת המשיבה, העלתה בדיקה כי בדמו של המערער נמצא סם מסוכן מסוג MDMA (אקסטזי). על רקע זה נטען כי המערער חטא בפזיזות בכך שנהג ברכב שעה שהיה נתון תחת השפעת סם מסוכן, אף שידע כי במצב זה הוא עלול לגרום לתאונה בה יקופחו חיי אדם.

3.        בתגובה לכתב האישום, אישר המערער באמצעות בא-כוחו, כי בעת התאונה הוא נהג ברכב, אולם כפר בעובדות המפלילות האחרות שיוחסו לו. על פי גרסתו אותה עת, אורותיה של המשאית לא הבהבו; הוא לא עשה שימוש בסם מסוכן, ואם בידי המשיבה ראיות סותרות כי אז השימוש בסם נעשה שלא מידיעתו; לבסוף, הכחיש המערער גם את הטענה לפיה נגרם מותה של המנוחה כתוצאה מהתאונה. על פי גרסתו, בעקבות התאונה נעשו ניסיונות לחלץ את נוסעיו של הרכב הפרטי על ידי הרמתה של המשאית. אולם, בשלב כלשהו נשמטה המשאית מהמנוף וחזרה ופגעה ברכב הפרטי, וכתוצאה מכך מצאה המנוחה את מותה. אקדים ואומר, כי המערער לא התמיד בטענה אחרונה זו בדבר היעדר קשר סיבתי בין התאונה למותה של המנוחה, ונראה שנהג כך מן הטעם הפשוט, שלא נמצא ולו עד אחד אשר יאמת את גרסתו בדבר "נפילת" המשאית על רכבו של המערער. גם הטענה לפיה אורות המשאית לא הבהבו, הופרכה כליל בעדותו של בוחן התנועה. עד זה מסר, כי בהגיעו לזירה הבחין שבחלקה האחורי של המשאית, אשר חנתה מול תחנת דלק מוארת, היו קבועים 4 פנסים שהבהבו. העד הוסיף ותיאר את נתוני הזירה, היינו, עקומה שמאלה בכיוון נסיעת המערער, שלפניה קבועים תמרורי אזהרה לצד הכביש, וכאשר לרשות המערער עמד שדה ראייה קדימה לטווח של 100 מ' לפחות. נתון נוסף החשוב לענייננו הוא, כי לאור ממצאי הזירה שוב אין ספק שהמערער לא הסיט את רכבו לעבר המשאית בסטייה חדה, אלא מדובר ב"סטייה אלכסונית ומודרגת ... לעבר שולי האספלט, מהם לשולי הכורכר, ומשם הישר לתוך צידה האחורי של המשאית" (כתיאורו של בית משפט קמא בסעיף 2 של הכרעת הדין). לנוכח העובדה כי המערער לא ניסה לתקן את סטיית הרכב כדי להחזירו לנתיבו, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי התאונה לא נגרמה עקב מכשולים שבדרך או עקב התרחשותו של אירוע בלתי צפוי, אלא בעטיו של הגורם האנושי. בנסיבות אלו אך טבעי היה לתהות אחר מצבו של המערער בשעת התאונה ואם היה שיכור, היינו, נתון תחת השפעתם של אלכוהול או סמים מסוכנים. לעניין זה היו בפי בא-כוחו המלומד, עו"ד מ' מורגנשטרן, שתי השגות: ראשית, דוגמת הדם שנלקחה משולחו ותוצאות בדיקתה אינן קבילות כראייה לעניין עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, אלא רק לעניין האישום בעבירה של נהיגה במצב של שכרות על פי פקודת התעבורה. שנית, גם אם ממצאי הבדיקה קבילים כראייה, אין בהם הוכחה לכך שהמערער נהג ברכבו בעת שהיה נתון תחת השפעתו של סם מסוכן.

           בית המשפט המחוזי דחה את השגותיו של בא-כוח המערער. נקבע, כי לא נפל פגם בנטילתה של דוגמת הדם ובקבילות תוצאת הבדיקה כראייה, וכן נקבע כי בעת התאונה היה המערער נתון להשפעתו של סם מסוכן. בהמשך הוסיף בית המשפט וקבע, כי אדם המשתמש בסם מסוכן ומחליט לנהוג ברכב מנועי מתל-אביב לאשקלון, עושה זאת בידיעה כי הוא עלול לגרום תאונה בה יקופחו חיי אדם, ודי בכך כדי לקיים את הלך הנפש של "פזיזות", כהגדרתו בסעיף 20 לחוק העונשין.

4.        בטיעונו בפנינו חזר בא-כוח המערער על השקפתו, לפיה ממצאיה של בדיקה לגילוי סמים שנלקחה מאדם עקב חשד לביצועה של עבירה על פי פקודת התעבורה ותקנותיה, אינה יכולה לשמש ראייה להוכחתה של עבירה על פי חוק העונשין. נטען, כי לעניין עבירות מן הסוג האחרון, נקבעו הליכים מיוחדים לנטילת דוגמת דם מחשוד בסעיף 4 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק החיפוש"), ואלה הליכים מחמירים יותר מההליכים שנקבעו בדיני התעבורה. משלא פעלו החוקרים על פי הוראות הדין המחייב לעניין עבירת "הריגה", תוצאת הבדיקה היא בבחינת ראייה בלתי קבילה, ועל כן היה בית משפט קמא מנוע מלבסס עליה את הכרעת דינו.

           הטענה הנוספת שהובאה בפנינו, היתה שהמשיבה הוכיחה לכל היותר כי המערער עשה שימוש בסם מסוכן במהלך הערב שקדם לתאונה. אולם, בכך לא די לצורך הרשעה בעבירת "הריגה", הואיל והיה על המשיבה להוכיח גם שהמערער היה נתון תחת השפעתו של סם מסוכן, ובכך כשלה. עוד נטען, כי מחוקק המשנה הוסמך להתקין תקנות בדבר כמות הסם או האלכוהול אשר נוטלם ייחשב כנתון תחת השפעתם, אולם המחוקק בחר לעשות זאת רק לעניין השימוש באלכוהול, ולא התקין תקנות מקבילות לשימוש בסמים. מעיניו של בא-כוח המערער לא נעלמה האפשרות להוכיח את השפעת הסם על נהג גם בדרכים אחרות, אולם, לטענתו, ראיות מסוג זה לא הובאו בפני הערכאה הראשונה, אדרבא, דעתם של המומחים מטעם שני הצדדים היתה שההשפעה של השימוש בסם משתנה מאדם לאדם, והיא מושפעת, בין היתר, מתדירות צריכתו.

           לנוכח כל האמור, עתר בא-כוח המערער לזכות את שולחו מהעבירות בהן הורשע, ולהמירן בהרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות בניגוד לסעיף 304 לחוק העונשין.

דיון

5.        ההסדר הנורמטיבי לעניין נטילת דוגמת דם מחשוד

           לכאורה, שתי מערכות של דינים חולשות על בדיקת שכרותו של נהג. האחת היא זו אשר נקבעה זה מכבר בפקודת התעבורה (להלן: "הפקודה") ותקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות"). האחרת, היא זו אשר עוגנה החל משנת התשנ"ו בחוק החיפוש. על יחסי הגומלין בין שתי המערכות, עמדתי לאחרונה בהרחבה בע"פ 1641/04 לאוניד לוין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), והואיל והדברים שאמרתי שם יפים גם לעניינו של ערעור זה, אביא את הדברים כלשונם.

           סעיף 62(3) לפקודה קובע, כי אדם הנוהג ברכב שעה שהוא שיכור, מבצע עבירה שעונש בצידה. "שיכור" הוגדר בסעיף 64ב(א) לפקודה כמי "שנתון תחת השפעתו של משקה או סם משכרים או מסוכנים". באשר לסמכות לבצע בדיקה לעניין שכרותו של נהג, קובע סעיף 64ב(ב) לפקודה בזו הלשון:

"שוטר רשאי לדרוש מנוהג רכב שהיה מעורב בתאונת דרכים או מנוהג רכב שיש לשוטר חשד סביר כי הוא שיכור, להיבדק במועדים ובמקומות שיורה, ומי שנדרש כך חייב להיבדק כאמור" (ההדגשה הוספה).

           בסעיף 64ב(ג) לפקודה הסמיך המחוקק את שרי התחבורה והבריאות להתקין תקנות בעניינים שונים, וביניהם, "אופן הבדיקות לגילוי שכרות, מקומות הבדיקות והתעודות שינתנו על תוצאות הבדיקה". בתקנה 169ג' לתקנות נקבע, כי הבדיקה תהיה על ידי נשיפה או על ידי מתן דגימות של דם או שתן. ועוד נקבע, כי "בדיקת דם או שתן תיעשה במעבדה או במוסד רפואי שקבע השוטר מבין רשימת המעבדות או המוסדות הרפואיים שאישר שר הבריאות לעניין זה" (תקנה 169ג(ג) לתקנות). מחוקק המשנה התנה את ביצוען של בדיקות אלו בכך, שבלבו של השוטר התעורר חשד כי נהג הרכב הוא שיכור או "שהוא מעורב בתאונת דרכים" (תקנה 169ד(א) לתקנות). כאמור, נקבע בסעיף 64ב(ב) לפקודה כי נהג הנדרש להיבדק בבדיקת שכרותו חייב לעשות זאת, ולצדה של חובה זו קבע מחוקק המשנה הוראה עונשית, לאמור: "סירב נוהג רכב או הממונה על רכב להיבדק לפי דרישת שוטר בבדיקת נשיפה או למסור דוגמה של דם או שתן לבדיקת מעבדה, דינו - מאסר שנה או קנס ... ורשאי בית המשפט לפסול אותו מהחזיק ברישיון הנהיגה לתקופה של שנתיים" (תקנה 169ו(א) לתקנות).

6.        בשנת תשנ"ב (1992) חוקקה הכנסת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: "חוק היסוד"), ושלוש מהוראותיו חשובות לענייננו:

"7. פרטיות וצנעת הפרט

      (א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.